במהלך השנים האחרונות, הצליחה המוזיקה המזרחית לייצב עצמה גבוה בסולם המוזיקה המרימה, זו שתציל כל חתונה יבשושית, ותקים מהכסא גם את הדודה שבדיוק החלימה משלבקת חוגרת. אבל הדעות עדיין נשארו חלוקות. נשארנו מבולבלים לאן נושבות הרוחות והדציבלים מול "מזרחית? לא בבית ספרי, ובטח שלא בחתונתי" לבין "חתונה בלי מוזיקה מזרחית היא לא חתונה". האם הגפילטע פיש ירקוד בצלחת? או אולי ששרית חדד תדקלם ערב שירה? מה בטוח – יהיו כפיים.

נגד – העם דורש צדק חברתי (ומוזיקלי)

אנשים ישתו מספיק, הם גם ככה לא יזכרו איזו מוזיקה התנגנה
ברגע שנשמעת ברחבה האימרה: "יאללה בלאגן", או כשרואים חבורות מעגלים גדולות—אחת של הגברים, כשהחתן מורם על כסא פלסטיק באוויר, והכלה בדיוק איבדה עגיל פנינה אחד—מבינים שהאורחים באירוע כבר שתו מספיק ולמעשה כל מוזיקה שלא תנוגן, הם יקפצו וירקעו ברגליים, ואפילו ילמדו את כוריאוגרפיית הזומבה בזמן החתונה. כל מוזיקה תעשה את העבודה. אז למה להתעכב על מוזיקת סלסולים כשאפשר להרים עם "ממעמקים"?

מוזיקה מזרחית היא עממית וזולה
בואו נודה באמת, דרבוקות, חפלות, וסלסולים לא מתכתבים עם אלון אולארצ'יק, צביקה פיק או אברהם טל. אמנם, מוזיקה מזרחית מנסה לדבר על יחסים מורכבים: "היא מזמינה הפוך לשנינו, ורק מתלוננת על החום" (מאת פאר טסי). אבל אם להיות כנים, אין ספק שכשעידן רייכל עושה את זה, זה הרבה יותר עמוק. מוזיקה מזרחית פשוט נשמעת זולה, נמוכה, רועשת ופונה רק לחתך הגילאים הצעיר בחתונה – זה שמבין את הסלנג המזרחי, מה שמוביל אותנו לנקודה הבאה.

המילים המטופשות בשירים מביכות אותנו
בין אם אתם לא מבינים מה משמעות המילה: "שימדורה" (כפרה עלייך), או שחשבתם שיש לכם מושג למי מתכוונים כשאומרים: "אבא" (הכוונה לאלוהים שבשמיים, לא לאבא שלכם), המילים במוזיקה המזרחית לפעמים לא עושות שכל, בלשון המעטה. המרדף אחר חרוז שישב טוב על הביט, מולידה משפטים חסרי היגיון למדי: "קוראים לזה שַׁגַּעַתְּ קוראים לזה טַרֶפֶת כשכל המועדון כמו צלחת מעופפת קוראים לזה היסטריה כבשנו גם את טבריה עלינו על הגל" וכדי שהכל יתחרז בצורה חסרת משמעות כמו ברוח השיר , נקנח ב- "וכל מילה נוספת חסל סל סל".

למה צריך להאזין לזמר מייבב ששברו לו את הלב?
הרבה פעמים, זמרים ים תיכוניים מרגישים צורך לחלוק עם הקהל את כל מה שלא טוב להם בחיים. אז איך מסלקים את הכאב הנוראי? בוכים, מייבבים על מר גורלם, ואם אפשר לקשט את השיר באקורדים עצובים וכינור מתייפח – מה טוב. ואז בשירי הסלואו של הערב, האורחים צריכים להתמודד עם משפטים כמו: "איך הלכת ממני יא באבאסאלי?" כשהם בכלל לא במצב רוח לנחם אבלים. אז בואו נחסוך את הבכי והדמעה וניתן שלמה ארצי לנשמה. הצליל של דרבוקה מזרחית דומה מאוד לקונגה לטינית, לא? מה, ישראל זה לא כור היתוך? יש כאן הכל מהכל, כל הצבעים, ריחות, מרקמים, עדות, טעמים. כולנו היינו פזורים בעולם, ובאנו עם מטען תרבותי לארץ המיוחלת. למי יש שורשים באמריקה הלטינית? או תמונה עם אנריקה אגלסיאס? גם לטינוס זה אוריינטלי! לא תמיד צריך להיצמד למקור, ולפעמים אולי טוב שכך. קונגה הלטינית מפיקה צליל דומה לצלילה של הדרבוקה, אבל מספיק שונה כדי לא לשלוח את האורחים שלנו הביתה לקול הטק טק טק טק טק. חוץ מזה, ישראלים אוהבים רגטונים עם נגיעות אתניות. תן לי בקונגה ותרקיד לי את הדודה!

חתונה אשכנזית לא חייבת להיות פוליטיקלי קורקט
עם כל הכבוד, למרות שהפעם הכבוד נמצא בסימן שאלה כשמדברים על מוזיקה מזרחית, מה לעשות, לפעמים שמן ומים לא נמהלים. אם נשאיל זאת לעולם החתונות, אז גם אשכנזים ומוזיקה מזרחית עלולים לא להתחבר. העדה האשכנזית מתאפיינת בחתונות מוקפדות, כמות מוזמנים לא גדולה מדי, ומוזיקה רגועה (יחסית). כשרוצים להרים חתונה בקלאס, מוזיקה צורמת ואוריינטלית לפעמים פחות הולכת יד ביד עם הפינגר פוד או קרפצ'יו סלק בטמפרטורת החדר. עם היד על הלב, אשכנזים לא מכירים את מרבית השירים המזרחיים, אז למה לעשות פאדיחות להם ולנו? בואו נחסוך את המבוכה מהניסיון להתמזרח ותנו להם במתי כספי.

בעד – העם דורש קצב מזרחי

"סלסלי אותו, אל תעשי לו חשבון"
כמובן שבמקור זה: "בלבלי אותו, אל תעשי לו חשבון", אבל בואו נסכים שבחתונה ממש לא צריך לעשות חשבון (גם לא על הצ'ק שנתתם). מה שבטוח, חתונה בלי סלסולים זו לא חתונה. ומה שעוד בטוח זה שאמנם מדובר בלהיט ישן, אבל השיר בהחלט השתרש למוזיקת החתונות והפך להיות מסורת באירועים משמחים. אז תעשו חשבון נפש, ונראה אתכם מעבירים חתונה בלי קובי פרץ.

ניסיתם פעם לעשות כפיים לחווה אלברשטיין?
עם כל הכבוד, ויש כבוד רב לזמרת, לפעמים מזרח ומערב לא מתמזגים. השעה כבר חצות, אוכל הלילה כבר יצא, ולכם בא עוד לרקוד עם הפיתה ביד. בואו נודה שחווה פחות תרים לנו. יאללה כפיים! אבל עם פאר טסי זה יהיה כיף כפליים.

אף אחד לא עושה חתונה בלי עומר אדם –
כן כן , ממש כמו הבית מתוך השיר 'מהפיכה של שמחה': "שמעתי שעושים פה מסיבה בלעדיי אפ'חד לא עושה את זה יותר טוב ממני

השף ערן זינו הספיק לעבוד בניו יורק, איטליה והונג קונג, לפתוח מקום שמתמחה באוכל נטול גלוטן ולטפח פילוסופיות מעניינות על הקשר שבין המטבח הישראלי לאדמה ועל חווית אירוח במטבח פתוח. ראיון עם השף של קייטרינג הבית שלנו יגרום לכם להתאהב בו בדיוק כמו שאנחנו התאהבנו.

היי ערן, ספר לנו איך התחלת?

ההתחלה שלי הייתה למעשה במסעדות הגורמה של תל אביב , כמו קרן של חיים כהן ובמסעדה של לאון אלקלעי, בהמשך גם בפרונטו ובטורקיז. את הלימודים המקצועיים שלי עשיתי בצרפת במסעדה של כוכב מישלן וכחזרתי לארץ התחלתי למעשה את "מערכת היחסים" בין עולם המסעדות לעולם הקייטרינג.

למה נכנסת לעולם הקייטרינג לאירועים?

את האמת? בגלל חווית האירוח. בזמנו, עולם המסעדות היה מאופיין בטבח שעובד מאחורי הקיר מה שמונע ממנו לחוות את הסועדים באמת. מעבר למקצוע עצמו, ולהתעסקות בחומרי הגלם ובטכניקה, אני אוהב את המפגש של אנשים ואוכל. קייטרינג לאירועים מאפשר לי לחוות את האורחים שלי, אני מבשל כי אני אוהב לארח, אני אוהב לראות את התגובות לאוכל שלי, לתקשר עם האורחים. זאת חוויה מיידית ואמיתית.

אז מה מייחד התפריט של הייאנד?

אני בונה תפריט לאירוע באותו האופן שבו אני מרכיב תפריט במסעדה. התפיסה שלי היא שתחום האירועים צריך להיות דומה לחוויה של מסעדה. אני מחפש להעניק חוויה של מסעדה באירועים שלי, זאת המשמעות שלי והמסע שלי, לכן הכתיבה, היצירה והביצוע דומים למסעדה.  אם יש ארוחת טעימות במסעדה אז כל מנה צריכה להתכתב עם המנה של לפניה ואחריה, כל המנות מנהלות מערכת יחסים אחת עם השנייה, הטעמים חייבים להיות באותה שפה. אצלנו לא תמצאו בתפריט עמדה מקסיקנית, איטלקית ואסייתי באותו אירוע. התפריטים הם קונספטואליים, מדברים בשפה אחידה מרגע קבלת הפנים ועד הקינוח.

המטבח שלך מבוסס על השפעות איטלקיות וים תיכוניות, מה מייחד אותך ממטבחים דומים אחרים?

יש לי ניסיון במגוון של מטבחים, עבדתי באיטליה, צרפת, הודו, ניו יורק, הונג קונג ועוד. אני חושב שאצלי המטבח "מהודק יותר" כי "חווית האכילה" אחידה יותר בתהליך. הארוחה, מהודקת, השפה יותר אחידה, הטועם מרגיש שכל מנה היא המשך של הקודמת. אני אוהב שפע באוכל, מגוון שלא בא על חשבון האיכות. זה מגיע ממקום של נדיבות.

.

מה דעתך על הגלגול של המטבח הישראלי בעבר ובהווה?

אנחנו נמצאים בתהליך מאוד מעניין שבו המקום הנוכחי שלנו מתחיל לתת אותותיו על חשבון העבר שלנו. המטבח הישראלי הראשוני היה קיבוץ גלויות של מרוקו, רוסיה, פולין, תוניס ועוד. המטבח הזה איחד אותנו, והיום אנחנו נמצאים כבר עמוק בתוך התהליך של שחרור מהעבר, ומתחילים לבשל יותר את "המקום". אנחנו מתחילים להתחבר יותר יותר למטבח הערבי, הטכניקות אמנם מודרניות יותר, אבל מנעד הטעמים הוא מקומי. בעצם אפשר להרגיש שהמקום והאדמה ניצחו. זה תהליך שהטבח הישראלי עובר בעשר שנים אחרונות, הוא מקבל זהות, ממטבח גלותי למטבח שחוזר אל המקורות, וזה מדהים מבחינתי.

מה דעתך על מטבח טבעוני או נטול גלוטן?

כתפיסה תרבותית, חברתית וברת קיימה השימוש בחלבון כמו עוף, בשר או דגים הוא קצת "אובר רייטד" ומוערך יתר על המידה, ולדעתי שייך  לתפיסה מעט מיושנת. אני חושב שהיום ירקות וקטניות מתחילים לתפוס משקל רב יותר, ואני תמיד מקפיד על ירקות בתפריט. בכלל אני חושב שהסטייק הוא רק חלק מתוך מנה כוללת ולא העיקר בפני עצמו.

נכון, שלא תמיד אפשר לחנך אנשים לאכול באותה הדרך שבה אתה בחרת, אבל כן אפשר להשפיע עליהם באמצעות הצגת מגוון. לגבי מטבח נטול גלוטן, יש לי שתי בנות בבית עם צליאק ולפני שנתיים פתחתי מסעדה ומאפייה בשם "גלוטרייה" שמתמחה בעולם נטול גלוטן עם תפריט מיוחד.

תן לנו טיפ לזוגות שמגיעים לטעימות ונמצאים בשלב החלטה על התפריט?

הפיתוי של לאסוף הרבה מהכל הוא מאוד גדול בתפריטים כיוון שיש מגוון, אבל חשוב לזכור שכל המוסיף גורע. וכמובן להקשיב לאנשי מקצוע שמבינים ומנוסים.

מה המאכל האהוב עלייך שאף פעם לא נמאס?

פיצה וירקות

יש אוכל שאתה לא מוכן לבשל?

אני לא מוכן לבשל מאכלי עדות לעדות. אני לא אבשל אוכל פרסי לאורחים מהעדה הפרסית כי אין דרך לנצח. מצד אחד אני ארגישה שאני בתחרות עם הסבתא, ובכל מקרה אפסיד:  אם אכין טוב יותר מהסבתא היא תיעלב, ואם פחות טוב אז אהיה תחת ביקורת

איזו חוויה צפויה למי שמתחתן בהייאנד?

החתונה שלי הייתה לפני 16 שנה ועסקה רק בחוויה אחת- רציתי שהחברים והמשפחה יראו מה אני עושה ורציתי להרגיש את כל ה-400 אנשים שהגיעו לאירוע. הייאנד הוא אולם אירועים של מטבח פתוח. אנחנו לא מתביישים בהכנת האוכל, אין לנו חומרי גלם או טכניקות נסתרות, ההיפך, התהליך ודרך הכנת האוכל גלויים לכולם, יש משהו מאוד יפה בדרך. מי שמגיע אלינו יקבל חוויה של אירוח מלא, מטבח פתוח שבו כל הטבחים עומדים ומכינים את האוכל במקצועיות, אהבה ותשוקה

"היום קוקטייל באירוע הוא משהו יותר כיפי מלשתות וודקה-רדבול ולשמוע את "בלבלי אותו" ברקע", מספר המיקסולוג מאור נונברג. "זה מביא גם סוג של קלאסיות, איזה עידון מסוים. אתה מחזיק קוקטייל מרטיני, או סנגרייה נעימה, או סאוור כיפי—זה משהו שמשנה קצת גם את איך שאתה מבלה באירוע עצמו".

נונברג נמצא בתחום האלכוהול כבר 11 שנה. היום הוא מהבעלים של הג'ספר בר: בר הקוקטיילים החריף בדיזינגוף, חלק מהגל החדש של ברים כמו האימפריאל בר והבל בוי. הקאמבק של הקוקטיילים הקלאסיים גולש גם לחתונות, והרבה זוגות כבר לא מסתפקים ב-"בר אקטיבי" עם צ'ייסרים במבחנות, אלא רוצים לקבל את האורחים שלהם עם משהו יותר שווה—ואנחנו לא מדברים על סקס און דה ביץ' ופליימינג למבורגיני. ג'ספר נכנסו גם לעסקי החתונות כדי לרקוח קוקטיילים מרהיבים גם לדודה והדוד, ואחראים בין היתר על בר הקוקטיילים המשובח ב-&HIGH. כדי להכניס גם אתכם לעניינים, ישבנו עם נונברג לדרינק וקיבלנו ממנו שישה המלצות לקוקטיילים מושלמים לחתונות.

1. אפרול סנגריה

כדאי להיכנס לחתונה ברגוע ולהתחיל עם משהו נעים—אפשר לדפוק את הראש אחר כך על הרחבה. לכן הקוקטיילים שהכי מתאימים לחתונות הם קלילים יותר שמבוססים על אפריטיפים (משקאות אלכוהולים שנוהגים לשתות כמתאבנים) וביטרים מעוררים (אלכוהול שהוכן עם עשבי תיבול—שום קשר לאבי ביטר). האפרול סנגריה מתאים בול. מכינים אותו מאפרול (ביטר אפריטיף איטלקי), יין לבן, אפרסקים, ורוזמרין. מתקבל דרינק מתקתק שעושה טוויסט על הסנגריה הישנה והטובה, סוג של "אולה" רק באיטלקית.

2. הקוסמופוליטן

רגע, קוסמו זה לא כזה ניינטיז? זה לא הדרינק הורוד ההוא שארבעת הנשים שתו בלי הפסקה בסדרה "סקס והעיר הגדולה"? נכון—ואנחנו אוהבים אותו (וגם את סמנת'ה). אניוויי, הקוסמו הומצא בניו יורק בשנת 1993 ומורכב מוודקה, טריפל סק, מיץ אוכמניות, ומיץ ליים טרי. למרות התדמית הנשית של הקוקטייל, גם גברים אמיתיים לוגמים אותה באהבה רבה, רק אולי בכוס אחרת שלא תפגע להם יותר מדי בתדמית המטרוסקסואלית.

3. ג'זמין

דרינקים בחתונה אמורים ללוות אותך אל תוך האירוע: לתת טעם טוב בפה, לעזור לשחרר את העניבה, וגם לגרום לך להראות כמו מישהו שמבין עניין. הג'זמין, קוקטייל שגם הוא הומצא בתחילת שנות התשעים, עונה על כל התנאים האלה. משלבים ג'ין וקמפרי עם פסיפלורה ומיץ לימון ומקבלים משקה ורדרד שאולי נראה דומה לקוסמו, רק שהוא בעל מרירות כיפית ומתקתקות קלה.

4. מונטנגרו סאוור

בזמן שיש נשיקות וחיבוקים וקריאות "היי מאמי" צריך משהו שייתן הפוגה קלה מהמינגלינג. קחו רום קובני, סירופ שקדים, ורמוט, ותוסיפו טיפה חמיצות וביטרים, ויצא לכם מונטנגרו סאוור: משקה אוורירי ונעים בטעם מרציפני קל. לאפקט מקסימלי, מומלץ להוסיף מקל קינמון, נענע, והרבה קרח. רק אל תשכחו לנקות מדי פעם את הליפסטיק של הסבתות מהלחיים.

5. פרנץ' ‘75

אם אמרנו שהקוקטיילים הקלאסיים מתקמבקים, אז קבלו קוקטייל שהומצא במלחמת העולם הראשונה בפריז, קוקטייל שאמרו שהקומבינציה שלו בועטת כל כך חזק שזה מרגיש כאילו יורים עליך עם תותח שדה צרפתי 75 מילימטר. טוב, אולי רפרנסים מ-1915 כבר לא כאלה רלוונטיים, אבל השילוב בין ג'ין, סוכר, לימון, ויין מבעבע יבש כנראה יעזור לכם להבין למה הם התכוונו.

6. &HIGH אייס טי

זוכרים את הלונג איילנד אייס טי שדפק לכם את הראש בסוף התיכון? ובכן, הוא חוזר בגרסה חדישה ומחודשת שהוכנה במיוחד עבור &HIGH. האייס טי הזה משלב בין ג'ין, מלפפונים, אפרסקים, ואנגוסטורה ביטרס. למקרה שלא הכרתם, נעים מאוד, אנגוסטורה הוא משקה תבלין מריר שמגיע מהאי הקריבי טרינידד וטובגו ועושה לאלכוהול את מה שחומץ בלסמי שחור עושה לבישול. כמ שדשא עם חומץ בלסמי יהיה טעים, כך אנגוסטורה תמיד משדרג קוקטייל ועוזר לאזן מתיקות עם קצת מרירות לכדי טעם מושלם.

בנקודה מסוימת במסיבה, בדרך כלל אחרי שהאורחים כבר הורידו כמה צ'ייסרים, המוזיקה נהיית קצת יותר טראשית. כפתורי החולצה נפתחים, השמלות מתפזרות, ואנשים רוקדים את עצמם לדעת. אולי זה כיף ומשחרר, אבל קצת פחות כשפותחים למחרת את הפייסבוק ורואים שמישהו צילם אתכם מנסים להביא אותה באיזה מהלך על הרחבה ונכשלים בגדול. אז כדי לעזור להימנע מפאדיחות, אספנו בשבילכם את שבעת הריקודים הכי מביכים על הרחבה: מהאבא, דרך הגל, ועד גנגם סטייל.

האבא
אבות פשוט לא יודעים לזוז. שנים של ריקודי עם בבית הספר וחוגי ריקודים סלוניים עם אמא לא עזרו—אבא לעולם ירקוד את הריקוד האחד הזה שהוא יודע, את האבא, כשהוא זז מצד לצד במכנסי חאקי עם יד או שניים על החגורה. ואז מגיע הרגע הנורא מכל: לגלות שאני רוקד בדיוק כמוהו.

הרובוט
מאוד מפתה לרקוד את הרובוט. זה נראה קל ויש לנו איזשהו אימג' בראש של ברייקדנסר שעושה רובוט מושלם ברחובות ברוקלין של שנות השמונים. הבעיה היא שאנחנו לא בברוקלין ולא בשנות השמונים, ואנשים שאין להם מושג איך לעשות את הרובוט עדיין מנסים להראות את הכישורים המוטוריים שלהם—במיוחד אם הדי ג'יי מביא אותה פתאום ב-"Intergalactic" של הביסטי בויז.

ברייקדנס
ואם כבר דיברנו על ברייקדנסינג, צריך לחוקק חוק נגד ברייקדנסינג על הרחבה ללא רישיון. יש קמצוץ ברייקדנסרים אמיתיים בארץ (מה שנקרא בי-בויז), אך כל שאר הוואנאביז שמנסים להסתובב על הרצפה פשוט יוצאים פתט. עדיף כבר לרקוד כמו אבא.

Moonwalk
כשמייקל ג'קסון עשה את המונווק, בו הוא הולך אחורה בזמן שהוא נראה כאילו שהוא הולך קדימה, ממש נפעמנו. מייקל כבר לא עמנו, אך המהלך הזה כן, ותמיד יהיה איזה אידיוט שיכור על הרחבה שיחשוב שהוא מלך הפופ.

הגל
מה יותר גרוע מגל אחד? שני גלים. קרוב המשפחה של הרובוט נראה קל ומזמין, אך הוא משפיל באותה מידה. כולנו נפלנו בגל, אז לפני הפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם מרימים את הידיים לצדדים תוודאו לפחות שאין סמארטפונים באזור לתעד את המבוכה.

המקרנה
חשבנו שזה טרנד חולף, להיט קיץ מהניינטיז שיעבור כמו הקרוקס, אבל שיר "המקרנה" של ההרכב הספרדי לוס דל ריו מסרב להיעלם מהרחבה. לצערנו הוא הגיע בחבילה עם הריקוד הטיפשי הזה. וכן, כנראה שאחרי כמה בירות גם אנחנו נמצא את עצמינו שמים את הידיים על האגן, אז תהיו חברים ותעצרו אותנו מיד.

גנגם סטייל
בדיוק כשחשבנו כשאי אפשר יהיה להתעלות על המקרנה עם שיר פופ דביק וריקוד טפשי, הגיע פסיי מדרום קוריאה והדביק יותר מ-2.5 מיליארד צופי יוטיוב במחלת הגנגם סטייל. זה היה חמוד בערך לארבע דקות ושתיים עשרה שניות. היום להראות כאילו שאתם רוכבים על סוס עם לאסו זה כזה 2012.